בקפה "תמר" ואולי ב"ארומה".
בצפונה של העיר, אולי קצת דרומה.
עם קפה הפוך ושטרודל, או סתם מה שיש.
סביב שולחן לארבע – ישבו אימהות חמש.

ואומרת אחת – בני היה בעל חלומות.
הוא סירב לשרת – כי רצה לחיות!
אז במקום אל הצבא – הוא יצא לאמסטרדם,
ושם – ממנת-יתר – לבו לפתע נדם.

אז השנייה מספרת – גם בני אהב את החיים.
ולא רצה, שיתבזבזו בשמירה על מתנחבלים,
וכשמלאו לו ח"י – במקום לשטחים – הוא יצא להימלאיה,
וכשנפל לתהום – הוא הספיק לצעוק עוד איייייה …

ואומרת שלישית – היה לי בן יפה-עיניים.
גבוה. מוכשר. אליל הבנות של גבעתיים.
וכל כך לא רציתי שהוא יכיר את לבנון –
אז שלחתי אותו להודו – ושם לקה בשיגעון.

את בני לא אוכל לשכוח – הרביעית אז אמרה.
לא הסכמתי שיישאר בארץ – כי יש כאן מלחמות, וזה רע.
אז דחפתי לו כסף – שיטייל לו במזרח.
מאז ממנו לא שמעתי – אני מקווה שרק שכח ..

והשתרר אז שקט, ולפתע – האם החמישית דיברה.
על בנה השקט, היפה והמוכשר – היא סיפרה.
הוא נשאר בארץ – כדי לשרת בצבא של השטחים ושל לבנון.
אכל לוף, באימונים אכל אבק, והשתתף בקרב (לא בכייף – מה שנכון ..)
אבל לא מזמן הוא סיים את לימודיו
(למרות שלא היה פעיל ב"שלום עכשיו").
אחרי שלוש שנים בסדיר וכמה שנים בקבע –
הוא הקים משפחה, עובד ומטייל בטבע.
בטבע של הארץ הזו – לא בארץ זרה.
כי זה מה שיש – עם הטוב ועם הרע.