הייתי השבוע בכנס, במסגרת עבודתי, אחד מיני רבים בהם אני מבקר אחת לכמה חודשים.
אמנם אני מקבל כמות כזו של זימונים לכנסים, שאם הייתי צריך להיות נוכח בכולם הייתי חייב ימי עבודה למעסיק שלי, כך שאני בוחר את הכנסים אליהם אלך במשורה.
וכך, בהיותי בכנס, תהיתי, למה בעצם מגיע קהל כל כך גדול לכנסים האלה?
מה מושך כל כך הרבה אנשים לצאת מהשגרה, לטרוח בפקקים ולהגיע לכנס?
קראו והסיקו את מסקנותיכם.
כפי שציינתי, אני מבקר בכנס אחת לכמה חודשים, אבל התרשמתי שחלק נכבד מהנוכחים בכנס בו הייתי בעצם מבקרים כמעט בכל כנס אפשרי בתחום, ותהיתי מאיפה יש להם כל כך הרבה זמן לזה ולמה בעצם הם מבקרים שם?
אחת התשובות היא הצורך באיסוף.

אבל לא איסוף מידע חס וחלילה (בשביל איסוף מידע קיים האינטרנט), אלא איסוף דפי מידע ומתנות המחולקים בכל דוכן של מממני הכנס. וכך ניתן לצפות באנשים העוברים ביסודיות מדוכן לדוכן ואוספים דפי מידע, כדורי משחק גמישים, מחברות ריקות עם לוגו המממן, עטים, מחקים, ממלאים טפסי הגרלות שבהן יגרילו אייפד וכו' או סתם מהמרים ברולטה על מנת לזכות בתוכי של בזק.
לאחר שסיימו לאסוף את כל הניתן לאיסוף (ולשם כך חלקם מגיע מצויד מראש בתיקים או שקיות ניילון למקרה שלא יחלקו בכנס) הם מתפנים למזנון ארוחת הבוקר (ולפעמים זה בסדר ההפוך, קודם כל אוכלים ואחר כך אוספים) ומחסלים מכל הבא לפה כאילו לפני שעה קלה סיימו את צום יום הכיפורים.

טוב, נגמר הבופה ואין יותר מה לאסוף אז מה עושים עכשיו?
נכנסים להרצאת הפתיחה של הכנס, תופסים מקום טוב באמצע ומחכים למרצה הראשון שיתחיל בהרצאתו.
אבל אל תחששו קוראים יקרים. לא לדבריו הנאורים של המרצה הם מחכים.

מיד כשעולה המרצה הראשון ומתחיל בדבריו, כאילו ניתן אות סמוי ורוב הקהל שולף את המחשבים הניידים שלו ו/או את הטלפונים החכמים ומתחיל לעבוד.
חלקם עובדים ממש, קוראים אימיילים של עבודה ועונים עליהם, חלקם סתם משוטטים במרחבי הייקום הוירטואלי ומיעוטם באמת מקשיב למרצה שעל הבמה.
ניתן לזהות את העוסקים במלאכת הקודש ע"י זיהוי זווית הראש המוטה קדימה וכלפי מטה בניגוד לאלה המטים את הראש קדימה ומעט הצידה לסמן שהם נרדמו. ישנם גם באלה שסתם משוחחים בטלפון תוך כדי ההרצאה כאילו כל מה שמסביבם לא קיים, כי קשה לקום ולצאת החוצה לכמה דקות כדי לא להפריע לישנים באולם.

סוגי הכנסים מתחלקים לשניים: אלו שהם למשך חצי יום ואלה שלמשך יום שלם. אבל אלה וגם אלה יכללו בתוכם ארוחת צהריים.
שואלים אתם למה צריך ארוחת צהריים בכנס של חצי יום?
נו… באמת… אם לא היתה ארוחת צהריים הייתם טורחים להגיע לכנס?
וכך, בכנס המדובר, שהיה למשך יום שלם, הגיע שעת הארוחה.
תורים ארוכים נשתרכו להם מכל כיוון לעבר עמדות האוכל, וכל באי הכנס היו דרוכים וקשובים משום מה, על מנת שאף אחד לא ינסה להדחק לפניהם בתור.
לאחר הפסקה של שעה, הכנס אמור להמשיך עד לסיום באזור 16:30.
כדי להבטיח נוכחות עד לסיום היום, מארגני הכנס חייבים לשמור על עירנות הקהל וכדי לשכנעו להשאר הם חייבים שבסוף היום יהיה גימיק.
יש המצדדין בהופעת אמן אורח ויש המצדדין בקיומה של שעה שמחה, Happy Hour בלעז.
אבל, כפי שנוכחתי, בכנס הזה הובטחה שעה שמחה, מה שלא שכנע את רוב מבקרי הכנס וכך, משנכנסנו להמשך הההרצאות הופתענו (חלקנו לא) לראות שמתוך אולם מלא של כמעט 1000 איש נותרנו לא יותר מכ- 200 איש באולם.
האם זה בגלל שמשהו באוכל גרם לכל יתר ה- 800 לרוץ לשירותים? או שהם פשוט נרדמו במקומות שונים במלון שבו התרחש הכנס?
למותר לציין איך נראה הדבר למרצה מן הבמה.

אז הבנתם מה אנשים מחפשים בכנסים?

[qrcode]

The post כנס… מה מושך אותנו אליו? appeared first on הבלוג של אודי בורג.

הכל התחיל בכך שהאופציה היחידה מבחינת לו"ז שהיתה לנו לחופשה באילת, היתה בתחילת אוגוסט.
פרט שעוד נצטער עליו בהמשך.
שמחים וטובי לב, ביצענו את ההזמנה למלון "מג'יק פאלאס" שאינו נחשב לבין הזולים, כך שקיווינו למעט שקט וקהל אורחים איכותי יותר (כמה טפשי מצידנו).
כבר בפקק הכניסה לאילת הבנו שיהיה עלינו לבצע עם עצמנו תאום ציפיות מתוקן לקראת החופשה.

מסתבר, ש"הישראלי הנפוץ" (הוכחה ברורה לכך שדרווין צדק), אוהב לאסוף אשפה במכוניתו, ועוד יותר אוהב להשליך אותה מחלונות רכבו, רצוי לצידי הדרך ולשני הצדדים בו זמנית במידת האפשר, בזמן שהוא עומד בפקק בכניסה לעיר אילת.
בכך תורם הישראלי המצוי לשינוי חד גוניותו של הנוף המדברי.
כמובן, שהישראלי הנפוץ אינו יכול לעמוד בפקק ולהמתין להתקדמותו, כפי שנהוג במספר מדינות בלתי מפותחות כגון ארה"ב או אנגליה.
הישראלי הנפוץ הוא בעל חשיבה מפותחת וראייה רחבה והוא מזהה כל שביל עפר או תעלת ניקוז כדרך פנויה להתקדמות לקראת היעד וחותך לשם במהירות. גם אם זה כרוך בגרימת התקף לב לנוסעים בנתיב הנגדי שמזהים פתאום משאית חותכת את נתיבם בדרך לשביל עפר בצידו השני של הכביש.

כאשר מגיע הישראלי הנפוץ לבית המלון הוא ניגש לקבלה ובצורה ידידותית ומנומסת מבקש את חדרו.
לדוגמא: "אני כבר שעתיים בתור, חייב לעשן, אני לא מסוגל לעמוד בתור מרוב שאני חייב סיגרייה, מה קורה עם החדר שלי אינע……?", לדוגמא…

כמובן שבחדרו שומר "הישראלי הנפוץ" על חוקי המלון ומדליק סיגריה אחרי סיגריה כדי שאלו שיקבלו את חדרו לאחריו יוכלו לעשן בחדר בשר, דגים ועוד.
כמו כן, שומר הישראלי הנפוץ על הכללים גם בשטח בריכת השחייה ודואג לעשן בבבריכה בזמן שהוא טובל בה, ובכך יוצר אפקט מדהים של עשן על פני המיים.
על מנת לקבל מגבות בבריכה על הישראלי הנפוץ להציג כרטיס שקיבל בקבלה ובתמורתו יקבל מגבת אותה עליו להחזיר בסיום השימוש לדלפק המגבות.
כמובן שעם סיום השימוש במגבות, ניתן למצוא אותן זרוקות בכל פינה בבריכה ואפילו במיים.
מסביב לבריכה יבצעו הישראלי הנפוץ וחבריו פעילויות חברתיות בעלות ערך תרבותי, כגון, חיסול בקבוקי וודקה, רד-בול, וויסקי ועוד (לעיתים תוך ערבוב שלושתם ביחד), תוך כדי עישון נרגילה ומריחת שמן גזר הידוע בהגנתו הרבה מפני קרני השמש היוקדות.

אותו ישראלי נפוץ הוא כמובן איש יירא שמיים, ומקפיד על קיום קידוש בחדר האוכל בארוחת ערב שבת. הוא, זוגתו וילדיהם מגיעים לארוחה לבושים במיטב מחלצותיהם ולראשם כיפה צחורה.
מיד עם סיום הארוחה הם יעברו ללובי המלון לשיחות חולין מקצה הלובי עד לקצהו השני תוך עישון סיגריות בדיוק מתחת לשלט המורה על איסור העישון.

ובנימה שונה,
אני מסיר את הכובע בפני עובדי המלונות באילת ביולי אוגוסט, אשר עושים ככל יכולתם לשרת את הישראלי הנפוץ על מנת להשביע את רצונו, למרות שהוא תמיד, אבל תמיד יתלונן שדפקו אותו.
ובאופן ספציפי יותר, עובדי מלון מג'יק פאלאס בו שהינו, ראויים להערכה רבה.
למרות ההתנהגות הבהמתית של הישראלי הנפוץ המלון נשמר נקי ומצוחצח בזכותם של עובדי המלון שפשוט נמצאים בכל פינה כדי "להגן" על מלונם.
למרות העומס העצום במלון, השירות היה מדהים.
הערכתי הכנה.

אני לא גאה שהישראלי הנפוץ הוא חלק מהעם שלי ומהמדינה שלי, מדינה שראויה ליותר מאשר הישראלי הנפוץ שחושב רק על עצמו ואין זולתו.

אהבתם? אתם מוזמנים להפיץ. אשמח לתגובות.

* "הישראלי הנפוץ" – הגדרה בעייתית במקצת… הנכם מוזמנים לעזור בהגדרה.

The post חופשתנו באילת, אוגוסט 2010, או, "הישראלי הנפוץ" במיטבו appeared first on הבלוג של אודי בורג.