בחודש האחרון, עדים אנו לכמות הולכת וגוברת של מעשי טרור נגד ישראלים ויהודים, בעיקר בירושלים.
ישראלים ויהודים נרצחים על בסיס שבועי ואין תגובה.
ומדוע?

התשובה לשאלה פשוטה.
ולפני שאפרט לגבי התשובה רק אציין שאני חזק ימינה, שלא יהיה ספקות.

אז מה התשובה? פשוט, כי יש לנו ראש ממשלה (וממשלה) שלא רוצים לעשות כלום. שום דבר. בשום תחום, בטח לא בבטחוני והמדיני.
הם רוצים להנות מכהונתם, לשמור על כסאם ולזכות בו שוב בבחירות הבאות תוך כדי הפחדות מאיומים איראניים וכו'.

מה ביבי היה צריך לעשות?
שתי אפשרויות עומדות בפניו.
האחת, לתת לערביי השטחים (שלצערנו גם הימין חוטא וקורא להם בשם המוזר "פלשתינים") את מבוקשם, דהיינו מדינה בשטחי הגדה המערבית ועזה, עם מעבר תת קרקעי או על קרקעי מוגן בין שני האזורים ושיתקיימו להם שם.
כולל מזרח ירושלים, כן! מה שאתם שומעים! אין לנו צורך בשטח זה ואיננו רוצים לשלוט בערביי מזרח העיר.
למען הסר ספק, מדינה חופשית לחלוטין, עם שדה תעופה, נמל וכל מה שמדינה צריכה.
וכמובן גבולות ביננו לבינם, בלתי עבירים. להם אין כניסה לפה ולנו אין כניסה לשם.
שייצרו לעצמם מקומות עבודה אצלם או במדינות ערב השכנות שלהם, שהרי הם ערבים בדיוק כמו הערבים בירדן או במצרים.
לישראל אין כניסה.
ערבי מהשטחים שעובר את הגבול יירה מיידית.
כל פעולת טרור שתצא מהמדינה החדשה בשטחים תחשב להכרזת מלחמה בין שתי המדינות ואז תהיה לנו הלגיטימיות המלאה להכנס בהם במלוא כוח האש שלנו.
יתרונות:
נתנו להם את מבוקשם, כולל עיר בירה בירושלים המזרחית.
העולם יתמוך בפתרון, מדינות ערב המתונות יתמכו בפתרון ובמקרה של פעולת טרור מצד המדינה הערבית הזו נקבל תמיכה עולמית לטיפול בבעייה.
חסרונות:
נאלץ לפנות את כל הישובים שנמצאים היום בשטחים ולהעבירם למקומות אחרים במדינה.

השנייה, להכנס בערביי השטחים בשיא הכוח מראש, כי יש האומרים שזה הדבר היחיד שערבים מבינים, ובכך לחסל את הבעייה אחת ולתמיד.
ובלהכנס הכוונה שיותר לא תופסים מחבלים חיים. מתים בלבד.
את משפחותיהם מגרשים ואת בתיהם הורסים באופן מיידי.
על הישובים שמהם יצאו המחבלים מטילים סגר לחודש, אין יוצא ואין בא.
אין הכנסת סחורות ואספקה.
היתרונות:
ערביי השטחים יבינו מיד עם מי יש להם עסק.
החסרונות:
בידוד עולמי גדול יותר לישראל.

אישית, אני בעד האפשרות הראשונה כי היא הריאלית וההגיונית ביותר. וגם… כי לא ניסינו אותה עד היום.

אבל אני לא ראש הממשלה…
ולצערי ראש ממשלתנו בוחר לשבת על הגדר ולא לעשות כלום.
בעצם הוא עושה דבר אחד: מדבר ללא הפסקה, על איך הוא יטפל ברוצחים ויענישם ואיך הוא יפעיל יד קשה נגד ערביי השטחים ואיך ואיך ואיך…
אין ספק שנתניהו נושא באחריות ישירה למצב בירושלים ובגדה.
באי עשייתו כלום הוא מעודד את הטרור והרציחות.
די, התעייפתי ממנו.

רק נשאלת השאלה, מי יזיזמו ממקומו ומי יתחייב שאם ייבחר הדבר הראשון שיעשה זו האופציה הראשונה שהצעתי?

ועוד משהו קטן ומעצבן מאוד: נשיאנו החביב רובי ריבלין הספיד היום את נרצחי הטרור בירושלים.
אבל משום מה אצל רובי הם נהרגו למען הארץ והמדינה.
כבוד הנשיא,
הם נהרגו למען עמם ומולדתם? או נרצחו?
הבדל עצום במילים, רובי.
בקרב – נהרגים.
בתאונת דרכים – נהרגים.
בתאונת עבודה – נהרגים.
פה זה היה רצח!!!
לא הרג!!!
אני מתבייש בך, נשיאנו.

[qrcode]

The post יושב על הגדר appeared first on הבלוג של אודי בורג.

למען הסר ספק, אני חייב לציין שדיעותיי רחוקות מדיעותיו של יאיר כרחוק מזרח ממערב. דיעותי ימניות חזקות המה.

• המשיכו את הדיון בעמוד הבלוג בפייסבוק

ולמרות זאת, לאחר מחשבה עמוקה, אני מגיע למסקנה שיאיר צודק.
מה יקרה אם נכיר במדינה פלסטינית כמו שכבר הכירו בה מדינות רבות בדרום אמריקה וכמו שיקרה בעוד מספר חודשים באירופה וכן הלאה?
רק להכיר, לא שום דבר נוסף בשלב ראשון, או אולי גם הלאה.
מה נפסיד מזה? כנראה שכלום…
מה נרוויח? כנראה שהמון. פתאום נהיה כשאר העולם ולא המדינה היהודית הכובשת.
פתאום הנושא הפלסטיני יירד מסדר היום העולמי כי את מי בדיוק מעניינת עוד מדינה בעולם שכולם הכירו בה כמדינה?
מי יפסיד? הפלסטינים, שכל כך רוצים בהכרה הזו. הרי הם כבר לא יוכלו לשחק את תפקיד הקוזק הנגזל, הרי כבר יש להם מדינה.

אבל… נניח שזה יקרה ובאמת נצהיר שאנו מכירים במדינה פלסטינית (בתנאי שכל מלככי הפינכה ואוכלי החינם בממשלה יתעוררו סופסוף), מה הלאה?
כאן יהיה צורך להבטיח שאם אמנם הפלסטינים יקימו מדינה עלינו לוודא שהיא תהיה עצמאית לחלוטין ומנותקת לחלוטין מישראל.
על הפלסטינים יהיה לדאוג לעצמם לכל תשתיותיהם, מים, חשמל, ביוב, מזון וכו'.
כל המסחר שלהם עם העולם יתבצע דרך שעריהם או דרך מדינות ערב שכנותיהם, קרי, מצרים וירדן.
עבודה לפלסטינים בישראל? יוק! שיסתדרו במדינתם או שכמו שישראלים רבים עושים, ייצאו לעבוד בחו"ל.

למדינה כזו אני מוכן ואני בטוח שגם רוב הישראלים מכל הקשת הפוליטית.
ואז… אם גם אז ימשיכו לעוף עלינו פצמרי"ם, קסאמים ושאר מגוון הנשק הפלסטיני, או אז תהיה לנו הלגיטימציה המלאה להכנס בהם בכל כוחנו, כי זו תהיה כבר מלחמה בין מדינות, ולא כפי שכל צבועי העולם טוענים בין עם כובש לעם נכבש.

ישנן שתי סיבות למה התסריט לא יקרה:
1. מדינאינו "הגאונים" חוששים גם הם מכך שתשומת הלב תוסת מהם עקב חוסר עניין לאחר שיסכימו למדינה פלשתינית, כי את מי מעניינים פוליטיקאים שמיישרים קו עם דעת הרוב?
2. הפלסטינים עצמם יטרפדו את המהלך כדי שלא יירדו מהכותרות, כי את מי הם בדיוק יעניינו לאחר שתהיה להם מדינה?

וכפי שאמרתי שאני בטוח שהרוב בישראל היה חותם על תכנית כזו בעיניים עצומות אני בטוח שגם רוב הציבור הפלסטיני היה מוכן לזה. אותו ציבור שלא רואה כיום אגורה מכספי הסיוע שמגיעים אליו מרחבי העולם כי כל הכסף הולך למושחתי השלטון הפלסטיני.

אז, כן, אני מסכים עם יאיר לחלוטין רק בתוספת התנאים ההגיוניים שרשמתי כאן.

ומה דעתכם?

The post הכרה במדינה פלסטינית – בעקבות טורו של יאיר לפיד 11.3.2011 appeared first on הבלוג של אודי בורג.