רגע לפני שסיפור האגדה הופך למציאות, כדאי להיזכר בכמה עובדות. ראשית, מעריב, הארץ וידיעות (באינטרנט) נוקבים בכותרתם במספר 150,000, אבל אם מחשבים את
ההערכה המרבית של כל האתרים בהם נערכו הפגנות ומחברים את המספרים הרי שהמספר המרבי אינו יכול להיות יותר מ-114,000 – וגם זאת לפי ההערכות של המארגנים.
מסורת היא כי המארגנים של הפגנות נוקבים כמעט תמיד בהערכות הגדולות פי שלושה או ארבעה מאלו שבמציאות, וכך היה גם הפעם. צריך רק לחשב עניין פשוט. לדוגמה, שטחה של הכיכר שבחזית מוזיאון תל-אביב הוא כ-6,000 מ”ר – שטח הכולל, במקרה זה, גם את אזור הבימה, את הפסלים ומונומנטים אחרים. בשטח זה לא יכולים להיכנס בשום מקרה יותר מכ-20,000 איש (אלא אם כן הם דחוסים במידה מרבית). אם מוסיפים לאלו תנועה כבדה ונוכחות מסיבית באזורים הסמוכים, ניתן להעריך כי היו בכיכר ובסביבותיה כ-25,000 עד 30,000 איש. מדיווחים שונים, היה חם ודביק מאוד, כך שייתכן שהייתה תחלופה, אף כי העצרת כשלעצמה הסתיימה בזריזות ראויה לציון אחרי שעה ורבע.
באופן דומה, בירושלים נטען כי 10,000 מפגינים השתתפו בצעדה מגן הסוס אל בית ראש הממשלה, שם נערכה ההפגנה. אלא שאורך הדרך מגן הסוס אל בית ראש הממשלה הוא כ-280 מ’ ואין שום דרך בה 10,000 מפגינים יוכלו לצעוד או אפילו לעמוד בזה אחר זה לאורך הדרך הזו.
לתועלת הפרופורציות, כיכר מלכי ישראל משתרעת על פני שטח (ברוטו) של כ-16,000 מ”ר, ובניכוי אזורי הבריכות והאזור המוגבה שבחזית העיריה שטחה הוא כ-10,000 עד 11,000 מ”ר. אם מוסיפים לאלו את שטח הכבישים המקיפים את הכיכר השטח הכולל הוא כ-24,000 מ”ר. בהפגנה צפופה מאוד יכולים לעמוד 3-4 אנשים במטר מרובע (בדקו זאת בעצמכם). לכן, כיכר מלכי ישראל בנויה להכיל כ-100,000 איש לכל היותר, גם כאשר כל הכבישים המקיפים אותה מלאים.
כלל בלתי-כתוב הוא כי מארגני הפגנות נוטים להגזים בשיעור של פי שלוש או פי ארבע במספר הנוכחים בהפגנה. ימין, שמאל ומרכז – כולם מגזימים באופטימיות ומקווים שהמספר ‘ידבק’. המשטרה, בדרך כלל, אינה נוטה לקלקל את השמחה, אלא אם כן היא ממש חייבת. אם ניישם אומדן דומה בין יכולת הכיכרות להכיל ועליצות ההפרזה המתבקשת של המארגנים נוכל להסכים על הערכה אופטימית, של המארגנים, למאה אלף איש בכל ההפגנות, ולמציאות של כ-40,000 איש בכל ההפגנות.
וגם 40,000 איש זו כמות מכובדת ביותר. למעשה, זו כמות מקובלת למדי בהפגנות גדולות רגילות של השמאל ואין זה מתמיה כלל שגם הפעם הצליחו תנועות השמאל לארגן כמות נאה ומרשימה של משתתפים, השווה בערך מנדט וחצי – משהו הדומה למה שתקבל מפלגת העבודה בבחירות הבאות. תרגיעו, כמו שאומרים.
דיווחים שונים ומשונים בעיתוני העולם על הנושא, כשרבים מהם מצטטים את דובר המשטרה מיקי רוזנפלד כמוסר נתונים שונים וסותרים. בביזנסוויק מצטטים את דובר המשטרה מיקי רוזנפלד, האומר כי “עשרות אלפים” השתתפו בהפגנות בכל רחבי הארץ. ברויטרס מצטטים את “המשטרה” בהערכה של 60,000 משתתפים בכל ההפגנות. בסי-אנ-אן מצטטים שוב את דובר המשטרה מיקי רוזנפלד, שהעריך כי 50,000 איש השתתפו בהפגנה בתל-אביב ועוד “עשרות אלפים” בשאר המקומות. בג’רוזלם פוסט גורסים כי מספר המפגינים בתל אביב היה בין 15,000 ל-70,000 “תלוי את מי שואלים.” ביורו-ניוז גורסים כי היו “עד 50,000″ בתל אביב ואומדים את המספר הכולל ב-120,000. ב”הארץ” (המהדורה באנגלית) מכריזה הכותרת על 150,000 ואילו בגוף הכתבה מצויין: “יותר מ-100,000”. בגוף הכתבה נמנים כ-22,000 ממקומות שונים בארץ, ועוד “עשרות אלפים” בתל אביב. ב-AFP מדברים על מספר של “לפחות 100,000”.
קל להבין את הבלבול. העיתונים בישראל “התחייבו” למספר מסוים באופן ראשוני (150,000) וחלקם אף הפכו אותו לכותרת המרכזית שלהם. לכן, הם יהפכו את הנתונים שאינם מתאימים לכלליים יותר (“רבבות” או “עשרות אלפים”) או, כפי שקורה ב”הארץ,” פשוט יעלו שלוש טענות שונות: אחת בכותרת, שנייה בפתיח, ושלישית בגוף הכתבה. שאר עיתוני העולם מנפחים את המספרים כדי להגיע לאיזה מספר עגול ומרשים – ככה העסק עובד. העיתונאי צריך להעביר ידיעה ואם הידיעה היא שהשתתפו בהפגנות 40,000 איש, היא לא תעבור את הרף ולא תפורסם. הוא גם יודע שהעיתונאים האחרים – נבלים חסרי מצפון שכמותם! – ינפחו את המספרים. אז גם הוא.
הפוסט נלקח מבלוג “הקפיטליסט היומי” ב- NRG. מעניין שעוד נותנים להתבטא שם ולא הורידו אותו עדיין.
