הנה, הסתיימו להם הבחירות בארה”ב, ושום דבר לא השתנה שם, לא שבאמת היה צפוי להשתנות…
לאחר שהיינו מאוד עסוקים (בצורה מוגזמת מאוד לדעתי) במה יהיה שם, בואו נתעסק קצת במה יהיה פה.
אז ככה, כנראה שגם פה לא יהיה שינוי בבחירות הבאות עלינו (לא בהכרח) לטובה וזאת מכמה סיבות:
1. איננו באמת מוכנים לשינוי מהותי מהיסוד, בדיוק כמו באמריקה שם מועמד מורמוני (רחמנא ליצלן) התחרה על הנשיאות. כל שינוי שהוא שיוצא מגדר החשיבה בקופסה שבא אנו נמצאים גורם לנו זיעה קרה, כנראה.
2. המועמדים – אין לנו מועמדים טובים. יש גרועים וגרועים פחות וכאלה שבאים מחוץ למערכת (או הקופסה) ורוצים לנסות.
3. אנחנו לא ברמת רוצים שינוי, אנחנו סתם אוהבים להוציא קיטור כשרע לנו ולהמשיך הלאה בחיינו השבלוניים.
בבחירות הקודמות, בשנת 2009, עוד בטרם התחלתי את הבלוג הזה, ניסיתי להוביל באמצעים פשוטים מהלך שיעיר את העם והשלטון, ואפילו הופעתי עם הרעיון בתכנית הבוקר של אברי גלעד והילה קורח בערוץ 2 בזמנו. הרעיון היה פשוט, בואו לא נצביע בבחירות לאות מחאה מול הפוליטיקאים שכל מה שחשוב להם הוא לעשות לעצמם ולביתם.
כמובן שהרעיון לא קרם עור וגידים, גם מחוסר אמצעים שלי וכמובן כי לרובנו היה ועדיין אכפת רק מה שקורה בדָלת אמותינו.
הפעם, חייבים להצביע, למרות שגם הפעם אין בדיוק למי מאחר וכולנו מכירים את האג’נדות הקיימות של כל המפלגות, כולנו לא מאמינים לאף מילה שיוצאת מהפה של אף פוליטיקאי ולכולנו נמאס.
אז בכל זאת במי נבחר? ימין? שמאל? מרכז?
חבר ותיק שלי טוען במאמר שכתב שאין דבר כזה מרכז ואני חושב שיש משהו בדבריו.
ולכן, החלטתי שהפעם אבחר במפלגה שעוד לא הרסה, עוד לא קלקלה ועוד לא השחיתה שום דבר ואתן לה את כל הקרדיט האפשרי.
כי את הליכוד, המערך (העבודה), מר”צ, ישראל ביתנו, ש”ס וכל יתר תאבי כסא עור הצבי כבר ניסינו.
הפעם אצביע ליאיר לפיד וכמו שאני אומר תמיד לכל מי שאני יוצר איתו קשר עסקי אומר גם ליאיר: “יאיר, אנחנו לא מכירים ואנחנו הולכים לעשות עסקים ביחד. לא עבדתי איתך מעולם ולכן אתן לך את כל הקרדיט.
תדפוק אותי פעם אחת ואתה לא קיים יותר בשבילי.”
אני חושב שכולכם צריכים לנקוט בשיטה הזו ולהודיע לכל מועמד, שעבורו אתם רוצים להצביע, בזו הלשון, בעמוד הפייסבוק שלו.
אולי זה יעזור…
*לפי השיר “שישי שבת” של זקני צפת.
[qrcode]
